החלטה בתיק ת"א 24938-01-12

הבקשה להכיר בחסינותם של הנתבעים 1 ו-2 כעובדי ציבור ברשות ציבורית בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לדחות את התביעה כנגדם ולהכניס בנעליהם את הוועד המקומי "שערי תקווה"- הנתבע 3.

רקע כללי וטענות הצדדים

1.      התובעים הינם תושבי הישוב "שערי תקווה"; הנתבע 1 הינו גזבר ומזכיר הישוב "שערי תקווה"; הנתבע 2 הינו פקח עירוני בישוב "שערי תקווה"; הנתבע 3 הינו הוועד המקומי של "שערי תקווה".

2.      בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים משפטיים. הדיון בחלק מהתביעות שבין הצדדים אוחדו במסגרת תיק זה. התביעה נשוא הבקשה כוללת תביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעים.

3.      בתביעה זו מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים בסך 250,000 ש"ח בגין פגיעה בפרטיות, מטרד ליחיד, רשלנות, גזל, השגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין והפרת חובה חקוקה, "הכל תוך איומים, הטרדה, תקיפה, ביצוע הריסה לא חוקית וללא סמכות...".

4.      לטענת התובעים, בתחילת שנת 2011 נערך סקר מדידה בישוב על ידי הוועד, אשר על פיו הוגדל השטח השייך לתובע 1 מ-117 מ"ר ל-178 מ"ר, והוגדל שטח ביתה של התובעת 2 מ-284 מ"ר ל-380 מ"ר, וזאת מבלי שבוצעו שינויי בניה בבתים שלהם; כשביקשו להשיג על כך, הם נתקלו באיומים מרומזים ומפורשים כדי להפעיל לחץ עליהם ולהשתיקם.

לאחר מכן, נתקלו התובעים בסדרה של התנכלויות טורדניות, מעקבים והשגות גבול שבוצעו על ידי הנתבעים, תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות. הנתבע 1 שלח את הנתבע 2 לבצע בילוש אחרי התובעים וצילומם בשעות הלילה ברשות היחיד, בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות.

לטענת התובעים, מדובר גם בניצול לרעה של תפקידו של הנתבע 1 לצורך שליחת הנתבע 2 לביצוע עבודות פרטיות לא חוקיות, אשר נועדו למטרת הפחדה ואיומים כלפי התובעים; הנתבע 1 אף שלח את נתבע 2 על מנת לבצע המצאה של מכתב התראה מטעמו; הנתבע 1 אף ביקש לטפול לתובעים כי הפיצו נגדו לשון הרע, תוך שהוא נבנה ממעקביו הליליים של הנתבע 2; הנתבע 2 השיג גבול בביתם של התובעים כאשר ביצע המצאות עבור הנתבע 1 כשליח וניצול מעמדו לרעה.

התובעים ממשיכים וטוענים כי, הנתבע 1 החליט על דעת עצמו כי גדר המצויה בנכס שבו גר התובע 3 הינה בלתי חוקית והורה על הריסתה, אשר אף בוצעה; הגדר מצויה על שטח פלשתיני שאינה בסמכות או אחריות של מי מהנתבעים; פעולת ההריסה בוצעה באופן כוחי, תוך איומים, ניבולי פה והטרדה של בני המשפחה של התובע 3; התובע 3 הקים את הגדר מחדש, אולם זו נהרסה פעם שנייה על ידי הנתבעים.

עוד נטען על ידי התובעים כי, הנתבע 1 אף שלח את הנתבע 2 כדי לסגור דרך שהובילה לביתו של התובע 1; הם הציבו במקום שלט : "אין כניסה ללא סמכות"; כמו כן שלח הנתבע 1 את הנתבע 2 להגיש דו"חות ל-4 כלי רכב השייכים לתובע 3; בכך ביצעו הנתבעים עוולות של מטרד ליחיד, השגת גבול במקרקעין, השגת גבול במיטלטלין, תקיפה, הטרדה והפרת הפרטיות, רשלנות, גזל, הפרת חובה חקוקה שתוצאתם נזקים בעין, וכן נזקים לא ממוניים לתובעים.

5.      בכתב הגנתם העלו הנתבעים טענה מקדמית שלפיה הנתבעים 1 ו-2 זכאים לחסינות בתור עובדי ציבור, בהתאם לסעיף 7 א לפקודה.

לטענת הנתבעים, מבלי להיכנס לעצם טענות התובעים שהועלו בכתב התביעה, ומבלי לוותר על טענות ההגנה שלהם, עומדת להם חסינות מפני התביעה. לטענתם, אף לו היו העובדות והטענות המפורטות בכתב התביעה נכונות, הרי שלאור חסינותם הסטטוטוריות על פי סעיף 7א לפקודה מפני תביעות המוגשות כנגד עובדי ציבור בגין מעשים שעשו במסגרת תפקידם השלטוני, יש להורות על דחיית התביעה נגדם על הסף.

הנתבעים ביקשו להורות ליועץ המשפטי של הוועד המקומי "שערי תקווה" ליתן את עמדתו בכל הנוגע להכרה בחסינות הנתבעים 1 ו-2; בעקבות בקשתם של הנתבעים, הוגשה הודעה מטעם היועמ"ש של נתבע 1 על הכרה בחסינותם של נתבעים 1 ו-2, שבה מסר היועמ"ש, עו"ד דורון פרידמן, כי יש להכיר בחסינות של הנתבעים 1 ו-2 בהיותם עובדי רשות ציבורית שפעלו במסגרת תפקידם השלטוני, ועשו כן בתום לב ושלא מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשים כאמור.

6.      בתגובתם להודעת היועץ המשפטי על ההכרה בחסינותם של נתבעים 2 ו-3  מסרו התובעים כי, אין בעצם היותם של הנתבעים עובדי ציבור כדי לספק להם הגנה אוטומטית וחסינות של עובדי ציבור; בתצהירם ובבקשתם לקבל חסינות לא הוכיחו הנתבעים את העובדה שלא פעלו באדישות ובחוסר תום לב.

התובעים חזרו ופירטו בתגובתם את המעשים שהם מייחסים לנתבעים; לטענת התובעים, הנטל להוכיח את קיומם של תנאי החסינות מוטל על הנתבעים הטוענים לחסינות; הנתבעים לא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו כי מדובר בתפקיד שמופעל במסגרת שיקול הדעת השלטוני; הנתבעים לא הסבירו את מהות תפקידם ואת הקשר בין היותם עובדי ציבור לבין המעשים המיוחסים להם, למעט הטענה הם שהם עובדיו של הוועד המקומי.

עוד נטען על ידי התובעים בתגובתם כי, בהודעתו של היועמ"ש לא היתה כל התייחסות עניינית להיות תפקידם של הנתבעים תפקיד שלטוני, למעט טענות כלליות ושטחיות; הנתבעים לא הוכיחו כי הפעולות המתוארות בכתב התביעה נעשו במסגרת התפקיד ובמסגרת סמכותם השלטונית; לכל הפחות, הנתבעים פעלו מתוך שוויון נפש ואדישות לתוצאות מעשיהם.

דיון ומסקנות

7.      לאחר שנתתי את דעתי להודעתו של היועץ המשפטי של נתבע 1, בדבר ההכרה בחסינותם של הנתבעים 1 ו-2 ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשתם של הנתבעים להכרה בחסינותם, להתקבל.

8.      סעיף 7א לפקודת הנזיקין, שכותרתו: "חסינות עובד הציבור" קובע: